<h1>האשכול — דפוס י-ם, הלכ' ס"ת</h1>
<h2>דף יא.</h2>
וכיון דקיימ' לן דעבוד לשמן בעינן, כל שכן כתיבה לשמה, הלכך ספר תורה שכתבו גוי יגנז, נמצא ביד גוי אמרי לה יגנז, ואמרי לה קורין בו, ולקולא עבדינן וכלשנא בתרא [ו]קורין בו. ואין לוקחין ספרים תפלין ומזוזות מן הגוים יתר על כדי דמיהן מפני תקון העולם, הא בכדי דמיהן לוקחין. ואין חולקין כתבי הקדש אע"פ ששניהם רוצין, אבל בשתי כריכות חולקין אם שניהם רוצין, אחד רוצה ואחד אינו רוצה אית דינא דגוד או אגוד. ובירושלמי ובכתבי הקדש אע"פ ששניהם רוצין לא יחלוקו, אמר ר' אושעיא כגון תלים ודברי הימים, אבל תלים ותלים חולקין. כל הספרים נגללין לתחלתן וספר תורה לאמצעיתו.
<h2>דף יג:</h2>
ת"ר [ב"ב י"ג ע"ב] מדבק אדם תורה נביאים וכתובים כאחד דברי ר' מאיר, ר' יהודה אומר תורה בפני עצמה נביאים בפני עצמן וכתובים בפני עצמן, וחכמים אומרים כל אחד ואחד בפני עצמו, אמר ר' מעשה והביאו לפנינו תורה נביאים וכתובים מדובקין כאחד והכשרנו[ם]. ובין חומש לחומש של תורה ארבעה שטין, וכן בין נביא לנביא [ובנביא של שנים עשר שלשה שטין] ומסיים מלמטה ומתחיל מלמעלה שאם בא לחתוך חותך. פרשו הגאונים ז"ל אין עושין ספר תורה לא ארכו יתר על הקפו ולא הקפו יתר על ארכו, וארכו ו' טפחים ועביו ב' טפחים והקפו ששה. ושאלו את ר' שעור ספר תורה בכמה, אמר להן בגויל ו' טפחים, לפי שהוא עבה ויצא הקפו מחמת עביו ו' טפחים כשעור ארכו, בקלף איני יודע, לפי שהיו הקלפים רכים ועבים. ואמר הגאון הקיפו של ספר תורה כארכו אי אתה מוצא לא בקלף ולא בורק אלא בגוילין. ונהגו חכמים הראשונים לעשות ארכו ו' טפחים כארך הלוחות, שכך יהיה נאה ומשובח, שכך שנינו [שבת קל"ג ע"ב] זה אלי ואנוהו התנאה לפניו במצות נאות, בסוכה נאה, בציצית נאה, וכותב ספר תורה לשמה בלבלר נאה, בקולמוס נאה, בדיו נאה, בגוילין נאין, וכורכו בשיראין נאין. ולכך נהגו לעשות ספר תורה ארכו ו' טפחים והקפו ו' טפחים בגוילין. ובגוילין נמי פעמים הוה ופעמים אינו הוה, שבגוילין נמי אי אתה מוצא אלא בעבים ושמנים. ודפין שלו כשעור שאמרו חכמים [מנחות ל' ע"א], וכל הנהו שעורי וכתב בריא. וכיצד הקפו כארכו, מביא ספר תורה וכורכו כרך אחד, וכורך חוט על כרך העליון ומודד אם הוה כארכו שהוא ו' טפחים הרי הקפו כארכו. ולא לכל אדם מתרמי ליה הקפו כארכו, שהרי רב הונא לא אתרמי ליה אלא אחד משבעים. ואמר מר רב שרירא האי בקלף איני יודע טעה בה אדם גדול וחשב כי קלף הוא ורק, ולא הוא אלא ורק בלשון חכמים חיפה, דמליח ולא קמיח ולא עפיץ, והיינו ורק, דפתרא דמליח וקמיח ולא עפיץ איקרי קלף. ולא חזי לנא מעולם ספר תורה דקלף ולא מצוה מן המובחר למעבדיה. ודורק שהיא חיפה הכשירו מר רב (אשי) [משה], ולא הודו [לו] חכמי דור(נ)ו כמו מר רב יוסף גאון בן מר רב רבי ולא חכמי ישיבת(ינ)ו כמו מר רב נחשון ואף אשר אחריהם. ספר תורה לא יעשה חציו גויל וחציו קלף, אלא יעשה חציו גויל וחציו צבאים אע"פ שאינו מן המובחר. ובירושלמי [מגילה פ"א ה"ט] צריך שיהא כותב על הגויל במקום שער, ועל הקלף במקום נחשתו, ואם שנה פסול. ולא יהא כותב חציו על העור וחציו על הקלף, אבל כותב הוא חציו על עור חיה טהורה, וחציו על עור בהמה טהורה. ואע"פ שאמרנו בקלף איני יודע, דמשמע שכותבין ספר תורה על הקלף, אין מתירין לכתחלה, בא וראה שאפילו רהטא דגמרא לא אמרו קלף אלא גויל כדגרסי' [גיטין נ"ד ע"ב] ספר תורה שכתבתי לפלוני גוילין שבו לא עבדתי לשמו, (אלא) [אלמ'] מצוה מן המובחר בגוילין.
<h2>דף יד.</h2>
וכתב הנגיד מצוה מן המובחר לעבדו לשמה על ידי ישראל, ואם לאו ילך אצל גוי ויאמר עורות לספר תורה אני צריך, וכשמעבדן הגוי לשם ספר תורה וסייע ישראל מעט, כי האי גונא הוי עבוד לשמה, או ילך אצל גוי ויקח עורות ארוכים שאין בהם נקב ויתן סימנין בעורות דלא ליחלפי, מידי דהוה אאומן ישראל ואית ליה אגירי גוים, והאי נמי כיון דשקיל אגירא אגרא שפיר דמי. ורשב"ג בעי עבוד לשמה [סנהדרין מ"ח ע"ב], ופסק מר רב כהן צדק דהלכתא כרשב"ג מההוא דאתא לקמיה דר' אבהו [גיטין נ"ד ע"ב]. וגם מר רב האי אמר אע"ג דפליגי ת"ק ורשב"ג ומוקים אביי נפשיה כחדא ורבא כחדא, הא אשכחן התם [שם], ההוא דאתא לקמיה דר' אבהו א"ל ספר תורה שכתבתי לפלוני גוילים שלו לא עבדת' לשמן, א"ל מתוך שאתה נאמן להפסיד שכרך, אתה נאמן להפסיד ספר תורה. והכל מודים דעבוד לשמה מצוה מן המובחר אע"ג דאית ביה פלוגתא, וכלהו רבנן לא עבדי תפלין אלא מקלף מעובד לשמו. וספר תורה יש שמקילין בה, ולעולם עבוד לשמה עדיף. ומר רב משה היה מכשיר ורק והיה מכשיר אינו מעובד לשמה, ולא היו מודים לו בני דורו, ו[ב]מקום הדחק כדאי מר רב משה לסמוך עליו, עת לעשות לה' הפרו תורתך. ואם יש יכולת להחזיר את יריעות ורק לידי מתוח ולהעביר עליהן סיד לשמן הרי יצאתם ידי עבוד לשמן, ואם אין יכולת לעשות כן כתבו בו, ואע"פ שאין מעובד לשמה, וקראו בו בצבור.
וששאלתם היאך עמלין אצלינו בגויל, וכמה שוהא בסיד, וכמה שוהא בחורף ובקיץ, וכמה צריך לכל עור ועור מצואת כלבים, ואיזה קמח של חטים או של שעורים, וכמה קמח וכמה מים, והיאך מטילין עפצים. כך עושין [עורות של גוילין אצלנו מביאין] עורות יבשין שמשירין את צמרן ושורין אותן במים לבדן עד שישרו ויהיו רכין, ואחר כך מטילין אותן לבור העשוי להם, ומטילין לתוכו מים ומעט צואת כלבים בלא שעור, ומעט מלח, וסותמין את פי הבור ומשהין אותו בקיץ יום אחד, ובחרף ג' ימים, ואין משהין אותן יתר מזה כדי שלא יתעכלו, ומוציאין אותן ובודקין אותן מפני הקרע, ואם יש בם קרע תופרו, ומניחין אותן על מלבן של עצים המוכנים להם, ומביא מים חיים ומדיחן יפה יפה, ומביא עפצים הרבה ושוחקן, או טוחנן יפה יפה, ונותן לכל עור ועור שליש ליטרא של בגדאד, וטח מן העפצים האלו בפניהם משני צדדים, ומזלף עליהם מעט מים, ומעדיף למקום שער עפצים יותר ממקום בשר, ועושה לכל עור ועור פעמים ביום, ופעם שלשי טח את יתר העפצים ומעמידן בשמש כדי שיתלבנו, ועוזבן עד שיתיבשו, ומנפצן לאחר כך וחותכן.
וגרסי' במכות [י"א ע"א] ספר שתפרו בפשתן ר' מאיר ור' יהודה חד אמר כשר וחד אמר פסול. מאן דאמר פסול דכתיב ולזכרון בין עיניך למען תהי' תורת ה' בפיך, ואיתקש תורה לתפלין, מה תפלין הלכה למשה מסיני לתופרן בגידין, אף ספר תורה כן, ואידך כי איתקש למותר בפיך, להלכות[יו] לא איתקש. אמר רב חזינא להו לתפלי דבי חביבי דתפירי בכיתנא, ולית הלכתא כותיה. ובמגלה פרק ראשון [ח' ע"ב] אין בין ספרים לתפלין ומזוזות וכו' הא לענין תופרן בגידין ולטמא את הידים זה וזה שוין. ואמרי' נמי [מגילה י"ט ע"א] מגלה נקראת ספר ונקראת אגרת, נקראת ספר שאם תפרה בחוטי פשתן פסולה, ונקראת אגרת שאם הטיל בה ג' חוטי גידין כשרה, אלמא מכל הני דספר תורה שתפרו בפשתן פסול.
<h2>דף עד:</h2>
ואמר מר [רב] שרירא הני מילי דנפקי מפסוקי ומקרי מדרש ואגדה אומדנא נינהו, ויש מהן שהוא כך, כגון דברי [ר'] יהודה בענין וזאת ליהודה שאמר ששמעון מוכלל עם יהודה, שהרי מצינו חלקו ביהושע בתוך נחלת יהודה, והרבה יש שאינו כן, כגון מה שאמר ר' עקיבא דמקושש היינו צלפחד, וכגון שאמר ר' שמעון [ר"ה י"ח ע"ב] שצום העשירי זה עשרה בטבת, והם הזכירו דעתו של כל אחד ואחד, ואנו לפי שכלו יהולל איש. וכן אגדות שאמרו תלמידי התלמידים, כגון רבי תנחומא ורבי אושעיא וזולתם, רובם אינו כן, ולכך אין אנו סומכין על דברי אגדה. והנכון מהם מה שמתחזק מן השכל ומן המקרא מדבריהם, ואין סוף ותכלה לאגדות. ונשאל ממר רב האיי ז"ל מה הפרש בין ההגדה והמדרש הכתובין בתלמוד שאינן מצויין להסיר שבושן, וההגדות הכתובות חוץ לתלמוד. והשיב כלל זה שכל מה שנקבע בתלמוד מחוור הוא ממה שלא נקבע בו, ואעפ"כ הגדה ומדרש אע"פ שכתובין בתלמוד אם לא יכוונו ואם ישתבשו אין לסמוך עליהם, כי כללינו הוא אין סומכין על ההגדה, אלא מה שקבוע בתלמוד שאנו מוצאין להסיר שבושן ולחזקן יש עלינו לעשות, כי לולא שיש בו מדרש לא נקבע בתלמוד. ומה שאין אנו מוצאין דרך לסלק שבושו נעשה כדברים שאין הלכה. ומה שלא נקבע בתלמוד אין אנו צריכין לכל כך, אלא מעיינין בו אם נכון הוא ויפה, דורשין אותו ומלמדין אותו, ואם לאו אין אנו משגיחין עליו. ופי' מר רב שרירא לענין מאי זועות דאמר רב קטינא גוהה בזה אנו סומכין על דברי הגדה. ונשאל ממר רב האיי ז"ל שאנו מוצאין בתלמוד בבלי הלכות סתומות כגון שאלת חגי לכהנים תורה [פסחים י"ז ע"א] לענין רביעי וחמשי. ובתלמוד ארץ ישראל [סוטה פ"ה ה"ב] פרשו חשבונם. והא דגרסי' [נדרים נ"ח ע"א] ודלמא במורכנין ובתלמוד ארץ ישראל נאמר ריכון בעקור, יש לנו לסמוך על פירוש תלמוד ארץ ישראל ולהחזיקו בידנו עקר, או נאמר שמא חולקין ויש לנו לבקש לתלמודינו טעם אחר. והשיב דבר זה אינו מסויים. מיהו כל מה שמצינו בתלמוד ארץ ישראל מפורש שאין חולק על דבר שיש בתלמודנו, או שמשמע בסתמא ונותן טעם, נאחזנו ונסמוך עליו, דלא גרע מפרושי ראשונים, אבל מה שמצינו שחולק על תלמודנו נעזבנו. ועוד נשאל בעסק [ע]שרה [בני] רב פפא שמסדרין תלמידי חכמים שמותיהן כד מסיימי פרקים, אם הם בני רב פפא, ואם אביהם אחד או רבים, וסמנם שאומר ואתה את בריתי תשמור מאי פירושו. והשיב לאו כולם בני רב פפא גאון תלמידו של רבא הן, כי בנו של רב פפא אבא מר נקרא ומפורש בכתובות [פ"ה ע"א]. ונראין כי בני שנים ושלשה הן. ויש מהן שקברותיהן על נהר פרת למעלה מגשרא דבבל, וקרובין הן לרב, כי יש מהן ששמע שמועות מן רב חסדא, ורב פפא גופו לא היה באותו זמן. וסמן ואתה את בריתי תשמור לא שמענו מעולם, אלא ודאי עשרה הם ויש להם סמן אחר שסדור בפי החכמים [ותלמידיהם] גדוליהם וצעיריהם, ואמרו כי יש בו קבלה להסיר שכחה, לפיכך כל זמן שאדם גורס פרק וחוזר עליו כמנהג דרגילין רבנן למימר [נ]הדר מר עלה, הדרנא עלך, אומר אחר זה, הסימן, וזהו, חננא רמא ליה נהמא לאחוי אבא דבביה דאפיק לריכשיה סרהביה אדא לבי דרו. ואלו שמותיהן, חננא בר פפא, רבי בר פפא, נחמן בר פפא, (יצחק) [אחא] בר פפא, אבא מר בריה דרב פפא, רפרם בר פפא, רכיש בר פפא, סורחב בר פפא, אדא בר פפא, דרו בר פפא. ומקמי אדכורי בני רב פפא אמרי רבנן הכי, נהדר מר עלה, הדרנא עלך, ודעתן עלך, לא תתנשי מינן ולא נתנשי מינך לא בעלמא הדין ולא בעלמא דאתי, תלתא זמנין, יהי רצון מלפניך ה' אלהינו שתהא תורתך עמנו בעולם הזה ולא תנשי מפינו לעולם הבא.
